כשאדם חוזר מהמילואים הוא לא חוזר רק עם ציוד ועייפות,
הוא חוזר עם משהו פנימי יותר – מועקה כזו שלוחצת סביב העומס, הפחד, האחריות,
והוא נכנס איתה הביתה.
גם אלו שנשארו בבית סוחבים מועקה.
וכשמדובר בבת הזוג, שלעיתים היא גם הורה לילדים,
היא נשאה עליה מן הסתם חרדה, עומס, הורות, בדידות ודאגה.
שני אנשים שחוזרים אחד אל השני אבל כל אחד מחזיק מועקה.
הקושי לחזור להיות ביחד לא נובע מחוסר אהבה, אלא מהמרחק שנוצר בין שני עולמות שונים.
זה שחזר מהמילואים עדיין דרוך, מוצף, מתקשה להירגע,
זו שנשארה בבית עדיין עייפה, כועסת או פגועה מהבדידות ומהאחריות שנפלה עליה בבת אחת.
המפגש מחדש מפעיל טריגרים ישנים – נטישה, חוסר ערך, פחד ובושה,
וכל אחד מצפה, שהשני יטפל במה שכואב לו.
כאן מתחילות הבריתות הלא מודעות.
זוגות רבים נכנסים לברית של שתיקה בהסכמה– שנינו מסכימים שלא מדברים על מה שהיה, לא נוגעים בכאב אחד של השני במן קנוניה כזו,
בכדי לשמור על שקט, אבל זה טוב רק באופן זמני.
אחרים, נכנסים לברית כואבת ואגרסיבית,
כל אחד דורש שהשני יראה אותו, יבין אותו, ירפא אותו,
ואז מתחילות דרמות, כעסים והאשמות.
יש זוגות שמרוב לחימה אחד בשני מחליטים להמשיך יחד, אבל כל כך כואב להם,
שעדיף להגיע להימנעות- חיים ביחד אבל בלי לגעת, בלי להרגיש, בלי אינטימיות,
כאילו עדיף לא להדליק את הכאב שוב.
אבל יש ברית אחרת –
ברית של שיתוף פעולה.
זו הברית היחידה שמרפאה.
כל אחד לוקח אחריות על המועקות והקשיים שלו, לא תובע מהאחר להרגיע אותו, לא מאשים ולא בורח מהכאב,
אלא מסכים להרגיש אותו בתוך המרחב הזוגי.
זו ברית של כנות, בלי סילוף.
שניהם עובדים על האומץ להגיד- "אני מוצף, אני מפחד, אני מרגיש רחוק, אני רוצה להתקרב אבל לא יודע איך"…
הקונפליקט לא מאיים על הקשר אלא הופך להיות חלק מהדיאלוג.
אנחנו מוכנים להחשף אחד לשני מתוך תקווה שלא נפגע במרחב הזוגי.
איפה אפשר להרגיש את זה הכי טוב?
במיניות.
יחסי המין בין בני הזוג הם המקום שבו התחושות הפנימיות, המועקות, הקשיים והטריגרים עלולים להיות מאוד מורגשים אחרי חזרה ממילואים.
יש תנועות בחשק עליה/ירידה של אחד משניהם, אולי קושי בתפקוד המיני, או קושי להגיע לסיפוק.
עולה ריחוק ו/או חשים דריכות.
קרוב לוודאי שאין כאן סימן לבעיה בזוגיות, אלא תגובה טבעית של מערכת מוצפת.
הפתרון הוא לא למהר לחזור למה שהיה, אלא להסכים להיות ביחד גם כשהגוף לא מתפקד כמו פעם.
להסכים להיות אמיתיים גם כשהבושה או הפחד נוכחים.
זה קרה כי היה ריחוק, כי שני אנשים סחבו משקל עצום על גביהם, מי בבית ומי בחזית.
ברית של שיתוף פעולה נוצרת כשכואב מספיק בכדי לא לחזור לבריתות הישנות.
כשמבינים שההסכם ההדדי של- "לא לגעת" כבר לא מרפא.
שהמלחמה בינינו כבר שורפת,
שההימנעות שלנו מרוקנת,
או אז מתוך הכאב – נולדת קרבה חדשה.
שני אנשים שמסכימים לפגוש את עצמם, להרגיש, ולהישאר ביחד מתוך רצון לבנות אינטימיות עמוקה יותר ממה שהיה לפני המילואים.
זו הדרך לחזור להיות ביחד.
לא דרך פלסטרים, אלא דרך אמת, דרך אומץ, דרך שיתוף פעולה, דרך בחירה להיות קרובים,
גם כשהלב עדיין לומד לחזור הביתה.
